הימנותא בע"מ נ' סרוסי

פסק דין

מבוא

המחלוקת שבפני נסובה סביב זכויות הצדדים ברצועת קרקע ברוחב 8 מטרים, המצויה בגבול בין החלקות שבבעלות הצדדים (להלן: "השביל").

התובעת טוענת כי הנתבע עושה שימוש שלא כדין בחלקה שבבעלותה, לרבות בשביל המצוי בתחומה ולפיכך עתרה לסלק ידיו מהם. הנתבע טען מנגד, כי עומדות לו זכויות בחלקה ובשביל ובכללן זיקת הנאה, מתן רשות בלתי הדירה ודיירות מוגנת.

לימים וכפי שיפורט להלן, נאות הנתבע לסלק את ידיו מחלקת התובעת, למעט מן השביל, ולפיכך נותרה להכרעה סוגית זכויות הנתבע בשביל בלבד.

העובדות וטענות הצדדים

התובעת, חברת הימנותא בע"מ, הינה חברת בת של קרן קיימת לישראל (להלן:"הימנותא"), ובבעלותה נמצאת חלקה 745, בגוש 8274 (להלן: "חלקה 745").

הנתבע, מר ברוך סרוסי (להלן: "הנתבע"), הינו בעלים במשותף, יחד עם אשתו, בחלקה 343, בגוש 8274, הגובלת בחלקה המערבי, בחלקה 745.

לטענת התובעת, הנתבע פלש לחלקה 745 ובין השאר, הניח בה מכולה, מאחסן בה ציוד בניין ועוד. כמו כן, כי בשטח הגובל בין החלקות, בחלקה של התובעת, היה קיים בעבר קטע דרך אשר סומן כשביל ואשר סימונו בוטל משך השנים. כנטען, הנתבע השתלט אף על שביל זה ועל כך וכאמור, נסוב הסכסוך.

התובעת פנתה פעמים רבות לנתבע בדרישה כי יסלק את ידיו מחלקה 745, אך הנתבע התעלם מפניות אלה ומכאן התביעה. כאמור, במהלך ניהול התיק הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יסלק הנתבע את ידיו מן החלקה ולפיכך, נותרה במחלוקת סוגיית השביל בלבד.

הנתבע טען מנגד כי לא הוא יצר את השביל. לטענתו, השביל נוצר לפני למעלה מיובל שנים, ומופיע בתכניות בניין ערים כמצב קיים (תב"ע נת/12/307, מיום 14.12.1963).

הנתבע טוען, כי רכש את חלקת הבית בראשית שנות השמונים ומאז ועד היום משתמשים הוא ובני משפחתו בשביל, כפי שהשתמשו בו לפניו הבעלים שקדמו לו ואף אלה שלפניהם. לטענתו, השביל מהווה דרך גישה יחידה לעורף ביתו, ובתחומו אף יצרה עיריית נתניה את חיבורי הביוב לביתו.

הנתבע טוען אף כי בחלקה 745, היה אמור להיסלל רחוב הולנדי ולקום גן ציבורי וחלף זאת, הפך המקום לשדה בור נטוש, ללא בעלים, אשר קבלנים כרו ממנו אדמה. לימים, הפכה החלקה למזבלה שורצת נחשים ומזיקים אחרים. יתר על כן, בתקופות גשמים הפך השטח לביצה שורצת יתושים, אשר עומקה הגיע לכ - 4 מטרים, ומשכך היווה מקור סכנה.

פניות הנתבע לעיריית נתניה כי תפעל לפינוי האשפה, לריבוד השטח, ניקוזו וגידורו, לא נענו. לא צלח גם ניסיונו של הנתבע לאתר את בעלי או מחזיקי השטח. לטענתו, הבין כי בעליהם של השטח הינם תושב חוץ שונים שאינם רשומים.

בלית ברירה, נאלץ הנתבע לשכור על חשבונו טרקטורים ומשאית לפינוי אשפה וכן כ - 150 משאיות עפר, על מנת להשיב את פני הקרקע לקדמותם. ניסיונותיו לשמור על השטח לא צלחו והפעולות הנ"ל חזרו על עצמן פעמיים השנה.

לימים, גידר הנתבע שטח של כדונם מן החלקה הסמוך לחלקתו, וטיפל במפגעים הקשורים עם הקרקע, בעצמו ועל חשבונו. כמו כן, סלל את חלקו של השביל ויצק עליו בטון ובשוליו אף נטע עצי פרי שונים.

כך, במשך 27 שנים, לא התעניין גורם כלשהו בנעשה במקום. לטענתו, עיריית נתניה ראתה בו כאחראי לשטח, ואף הטילה עליו קנסות בשל אי גיזומם של עצים הנטועים בו.

רק סמוך להגשת התובענה, התייצב בפניו נציג התובעת והודיע כי זו הבעלים וכי בכוונתה למכרו לצורך בנייה רוויה.

הנתבע טוען כי עומדת לו זיקת הנאה למעבר ושימוש בשביל, הואיל וזה משמש לצורך מעבר לעורף ביתו, והואיל ונעשה בו שימוש במשך עשרות רבות של שנים. הנתבע טוען אף כי מדובר בזיקת ההנאה אשר עברה בירושה ממוכרי הנכס, עוד מימיה הראשונים של העיר נתניה.

לחלופין טען הנתבע, כי הינו דייר מוגן וכי השקעותיו במקרקעין מהווים דמי מפתח. עוד טען כי ניתנה לו רשות בלתי הדירה לשימוש בשביל וזאת בשים לב להתנהלותה של התובעת; נטען אף כי הזכות שניתנה לנתבע אינה מוגבלת בזמן ולחלופין על בית המשפט לקבוע את תוקפה.